התכייבות היא סיבוך חשוב מאוד של המנגיומה בילודים. לפני השימוש בתרופות ממשפחת חסמי בטא, ההיארעות המשוערת של התכייבות באוכלוסיה עמדה על 15%-30%.
עוד בעניין דומה
מאז התחלת הטיפול בחסמי בטא להמנגיומות בילודים לא נחקרו באופן שיטתי שיעור ההיארעות והגורמים הקליניים הקשורים להתכייבות של אותם נגעים. לכן, מטרת המחקר היתה לבחון מהו שיעור ההיארעות והגורמים הקליניים שיכולים לנבא התכייבות של המנגיומות בילודים.
במסגרת מחקר רטרוספקטיבי במרכז הפניה שלישוני בחנו החוקרים את שיעור ההיארעות של התכייבות של המנגיומות בילודים.
תוצאות המחקר הראו כי בהשוואה לעוקבה מהתקופה שלפני עידן הטיפול עם פרופנולול, שיעור ההיארעות של התכייבות היה נמוך בהרבה ועמד על 11.4%. הגורמים הקליניים שנמצאו כקשורים להתכייבות כללו מורפולוגיה סגמנטלית חלקית, מיקום הנגע באזור החיתול ונגעים הגדולים מ-5 ס״מ. מעבר לכך, סיכון מוגבר להתכייבות נרשם בקרב מטופלים שחורים, ובכך מצביע על מספר מכשולים בטיפול ובהם איחור באבחנה ובהפניה לטיפול אצל מומחים.
מחקר זה מוגבל בתוצאותיו שכן הוא רטרוספקטיבי. עם זאת נמצא כי בהשוואה לעוקבה שנחקרה טרם עידן הטיפול עם חסמי בטא, שיעור ההתכייבות של המנגיומות בילודים ירד באופן משמעותי למרות שזהו עדיין סיבוך תדיר.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
תגובות אחרונות